המאמרים של טד

תנו קצת אויר... נוספה: 5/31/2009
נושא: הפן הטכני צפיות: 3195
מלמדים אותנו בבתי הספר לצילום לבנות קומפוזיציה נכונה.
מלמדים אותנו את חיתוך הזהב.
מלמדים אותנו כיצד למסגר תמונה.
מלמדים אותנו על אמצעי עזר למשוך את עין הצופה לנושא.
ואנחנו למדים.
וכשאנחנו רואים תמונה אנחנו מיד קופצים להעיר בצורה מלומדת – "תסגרו על הנושא".
כלומר, עשו קרופ, גזרו את הפרטים המיותרים החוצה.
אולי יש רקע מפריע, אולי המיקום של הנושא לא בדיוק בנקודות הזהב.
אבל אחרי החיתוך שממקם את הכל נכון בתמונה – משהו מציק לנו. אנחנו מרגישים חנוקים.
אינני מדבר על צילומי עיתונות או ספורט, ששם אין מקום ואין זמן לקמפז.
אני מדבר על צילום מתוכנן, שיש לנו זמן לבנות נכון את התמונה ולמקם נכון את האלמנטים שבה.
הרבה פעמים אנחנו שוכחים שהנושא צריך לפעמים "לנשום" קצת. צריך מרחב ביטוי, צריך אויר.
מלמדים אותנו להשאיר מקום בכיוון ההסתכלות של האיש, אבל זה לא מספיק.
מה אם אין איש? מה אם הנושא קצת קטן בפריים, האם צריך תמיד לסגור אותו בקופסה?
מה עם החופש של העיניים שלנו לשוטט ולחקור את התמונה, למקם את הנושא באזור הקיום שלו?
אני אומר – היכן שאפשר, תנו אויר.
אמחיש את זה במספר דוגמאות שהעליתי בעבר בפורומים שונים, אבל יש בהן את הסוד הקטן של פתיחת הפריים ל"נשימה".
אתחיל עם הסצינה ההזויה של האשה בין הגלים. נשאר מרווח גדול מאוד, ריק לכאורה בחזית הפריים.
האם זו שגיאה? האם חשוב כל כך זיהוי האנשים בפריים? האם אותו מרווח בין הצלם = אתם איננו יוצר את הריחוק הנדרש כדי להתבונן בסצינה כמו מתבוננים בגן חיות?

דוגמה נוספת מימים עברו (1972) – השביל הזעיר שעשו רגלי החיפושית בחול לא פותח לכם את האופק?

מגדל אייפל הקטן והציפור הזעירה בפריים נותנת את תחושת המרחב, הרחק מהאורבניה המעיקה:

מצד שני, הקורמורן שממוקם נכון בפריים (העין שלו בערך בנקודת הזהב) מרגיש חנוק:

אבל המרחק בין ספר התלמוד לכותל ולנער, יוצר את האויר הנדרש כדי לתת לפריים עומק ולדמיון מרחב פעולה:

תמונת הילד היושב בין הפרחים כבר נוגעת בסגירה. הוא ממוקם נכון, הרקע ברח החוצה, אבל כבר מתחילה לנו תחושת אי נוחות:

והמרחבים הנהדרים לשוטט בין הגאיות, איזה חופש נפלא:

הסירה הקטנה בתוך הכחול ה"מבוזבז" לכאורה נותנת לנו תחושה של מרחב, פתיחות:

והציפורים שעומדות על חופו של הים האינסופי, לולא היו הסלעים הרחוקים, איזה כיף זה היה:

והנה זה אחרי שיפוץ קל של התמונה:

רואים את ההבדל?
שיווי המשקל בין הפרחים הצהובים לבין מיקום הנושא מקנה לנו את הפרופורציות הנכונות:

ואיזה מרחבים נפלאים:

מתחיל להיות קצת צפוף, למרות המרחבים:

וממש נהיה מחניק:

פריים שסגור היטב, אבל מלא מרחבים, ואפילו ציפור קישור:

איזה עומק מקסים. כמה יכול היה להתקלקל עם "סגירה" על אחד האלמנטים:

עוד דוגמה לסגירה מושלמת יחד עם מרחבים:

והאם המרחב הלבן בקדמת הפריים באמת מיותר? קחו מספריים וגזרו – ותראו שאיננו מיותר:

סגירה משמאל ופתוח מימין – איזה חגיגה:

והאופק הפתוח עם הרמזים, כמה מוסיפה הריקנות הזו:

והנשר מעל העיר – הרבה ריק למטה שממלא בעצם את התמונה בתוכן:

והצלם מול עוצמת הטבע:

דהרת הסוסים לא מאפשרת פתיחת מרחב גדול מדי, אבל הוא מספיק:

והחסידה שהולכת שפופה לדרכה. הרקע ריק מפרטים, אבל התפקיד שלו חיוני ומכריע באימפקט של התמונה:


אז אנא, תנו לתמונה קצת לנשום. לא תמיד הנושא חייב להיות בשיא הפרטים – אנחנו עוסקים באמנות לא רק בתיעוד אירוע. אפשר לפתוח מימין ומשמאל, מלמטה ומלמעלה, ולהפוך תמונה שאיננה נוחה לצפיה למשהו אחר לגמרי. זה לא מתאים לכל סצנה, אבל - שווה לנסות.



© כל הזכויות שמורות ליוסי קרמר
www.kramery.com